תגובה לביקורת

כתבו עלי בבלוג בועט בבטן.
פעם ראשונה שאני רואה שמישהו חושב שהבלוג שלי שווה התייחסות, לא נורא שהיא שלילית.
🙂

למען האמת הייתי מופתע לקרוא את הפוסט שפרסמתי על פרשיית שי טובלי נגד תומר פרסיקו.
למה הייתי מופתע?
נלחמתי בצורה כמעט עיוורת לצד חופש הביטוי, כשאני יודע טוב מאוד על קיומם של ניצול ציני ולא רלוונטי של חופש הביטוי בטוקבקים, ובעיתונות.
אחת הבעיות הגדולות של חופש הביטוי היא שלמרות שצריך לשים לו גבולות, אין גוף אובייקטיבי מספיק שיוכל לקבוע אותם.

אבל במיוחד הופתעתי לראות שכתבתי: “בעיני זה אפילו לא משנה אם התביעה צודקת”
ברור שזה משנה אם התביעה צודקת.
האינטרנט היום הופך לאלטרנטיבה מאוד חזקה לתקשורת ונותן זוויות מבט חדשות, פחות רודפות רייטינג (או לפחות רודפות רייטינג באופן אחר)
אני אוהב את הפורום הזה, אני אוהב את היכולת הזו לראות מידע לא מסונן (או מסונן אחרת) ואני מפחד שזה ייפסק.
בנוסף, כבלוגר אני רוצה להרגיש חופשי לומר את מה שיש לי בלב, בלי להיות נתון לסחטנות.
ובלי לגעת ספציפית במקרה המדובר, חד משמעית אנשים מנצלים את העובדה שמשפט זה יקר לא משנה באיזה צד אתה, ככלי למימוש רצונותיהם באופן בלתי לגיטימי.
משם הגיעה הקריאה שלי.

אבל צריך לזכור שהתהליך הזה, שבו האינטרנט נכנס תחת אור הזרקורים, אומר שאדם שפעם היה כותב לעצמו ולשלושה מחבריו, היום כותב לאלפים או עשרות אלפים.
(ובכל זאת, אני לא רואה את עצמי ככזה למשל)
אני עדיין מאמין בנכונות התמיכה שלי במקרה הספציפי ההוא, על אף הקריאה שלי לתמיכה עיוורת, אני כן טרחתי לקרוא מה יש לתומר לומר על שי, מה יש לאינטרנט לומר על שי ומה יש לאינטרנט לומר על תומר.

מצד שני, גם אני, ועל כך אני מתחרט, הצטרפתי לקולות האומרים שבמידה והוא ייצא אשם הם מוכנים לתרום סכום כסף בשביל לעזור לו להחזיר את הסכום לשי.
עשיתי את זה בגלל שנראה לי נכון לעזור לתומר בצעד האמיץ שהוא בוחר בו, על ידי כך שידע שיש מאחוריו גב כלכלי. כמו גם בגלל הצער שלי על מחשבה על אדם ללא כסף שנכנס לחוב גדול.
אך זו היתה בחירה שגויה. אם מערכת המשפט אחרי שהיא קיבלה לרשותה את כל המידע, אומרת שזה גזר הדין, אני מאמין בה.
אני לא אוהב את קריאת ה”הוא זכאי” ההמונית ללא תלות באמירת בתי המשפט.
פעלתי ללא מספיק מחשבה מראש.

ובכל זאת, האינטואיציה שלי התבררה כנכונה. כל עוד לוקחים את המילה של בית המשפט בנושא: סוף הסיפור

מאז שהבלוג הזה לקח כיוון קצת יותר פוליטי, אני מוצא את עצמי כל הזמן מתנצל.
איפשהו זה טוב, זה מראה שאני חושב ולומד.
לטובתי אומר שהוספתי את התגית: “נכתב בכעס” לכל דבר שנכתב מתוך רגש יותר מאשר מתוך מחשבה. ובאופן עיקבי אלו הפוסטים שלאחר מכן אני מתחרט על דברים שאמרתי או על הקיצוניות בה עמדתי מאחוריהם.

הבלוג נמצא עכשיו במשבר זהות: לפעמים הוא פוליטי, לפעמים הוא יומן אישי, ולפעמים הוא מתיימר להיות מדע פופולארי.
אין לי מושג מה ילד יום, אני יכול להבטיח שלפחות בפוסט הבא, אנטוש את הכיוון הפוליטי ואנסה שוב את כוחי בפוסט סמי-מדעי.

נ.ב – יצא פוסט הרבה יותר ארוך מהפוסט שגרר את הביקורת. קורה.

Tags:

Comments are closed.