מדע להמונים

ארכיון לקטגוריה ‘חביב’

אם לוקחים משפט קיים כלשהו תמיד ניתן יהיה לקצר אותו בלי לאבד הרבה מהמשמעות המקורית
אם לוקחים משפט קיים כלשהו ניתן יהיה לקצר אותו בלי לאבד הרבה מהמשמעות המקורית
לוקחים משפט קיים כלשהו – ניתן לקצר אותו בלי לאבד הרבה מהמשמעות שלו
כל משפט שקיים ניתן לקצר אותו בלי לאבד הרבה מהמשמעות שלו
כל משפט קיים ניתן לקצר בלי לאבד הרבה מהמשמעות שלו
כל משפט ניתן לקצר בלי לאבד הרבה מהמשמעות
ניתן לקצר משפטים בלי לאבד הרבה משמעות
קיצור משפט לא פוגע ברוב של המשמעות
קיצור משפט לא תמיד פוגע במשמעות
משפט מקוצר שומר על המשמעות
קיצור משפט לא פוגע במשמעות
לרוב ניתן לקצר משפטים
משפטים ניתנים לקיצור
ניתן לקצר משפטים
משפט מקוצר
קיצרוני

כתבתי את פרוייקט הסיום שלי בקורס: מנאנד לטטריס.
קורס שבו מתכננים מערכת מחשב כמעט מאפס.
מתחילים ממעגלי נאנד
(not And)
ובכל פרוייקט בונים מהרכיבים של הפרוייקט הקודם רכיבים חדשים.

בפרוייקט הסיום כותבים תוכנה לבחירתנו במערכת שתיכננו.
המשחק שלי:

לאתר ספר הקורס:
http://www1.idc.ac.il/tecs

הזכרתי כבר בעבר שקיימים סוגים שונים של לוגיקה.
לכבוד פורים ערכתי מסיבת חידות וניסיתי לאמץ אליה סוג אחר של לוגיקה שאכנה – לוגיקת העריץ.
זו לא המצאה שלי, זו לוגיקה קיימת ומוכרת גם בשלטונות מסויימים, כמו גם בכל חברה בעלת גוף ריבון על האמת (ע"ע דתיים).

כשהתחלנו את הערב ניסיתי להבהיר למשתתפים את החוק האחד של לוגיקת העריץ:
משפט הוא אמת מהרגע שאני אומר אותו.

באופן אישי, ניסיתי לדבוק בעקרונות האמת באופן שאני תופס אותם ללא קשר לחוק החדש, אבל זה לא משנה – בעולם הקטן שלנו, בין אם קלעתי לאמת מוכרת ובין אם לא, נשמרת האמת הפנימית.

הבעיה היתה שלוגיקות התנגשו. אף על פי שהצהרתי על הלוגיקה החדשה, ואף על פי שהמשתתפים הביעו נכונות לשתף פעולה, מושגים כמו אמת ושקר כל כך מושרשים בדמנו שקשה לנו לעבור לתפיסה זרה.

אני מודה שחלק ניכר מהתופעה הוא באשמתי, לא הייתי עריץ משכנע במיוחד, וכך נוצרה הבעיה הראשונה – אנשים התווכחו איתי, ובכך עם האמת המוחלטת.

זו לא בעיה מאוד חמורה, כי בסוף לרוב קיבלו את מרותי, ואם השתנתה דעתי בעקבות הוויכוח, אז עדיין האמת המוחלטת (שעכשיו היא שונה ממקודם) היא הקובעת. וחוץ מזה, גם בחיים האמיתיים אנשים מתווכחים עם מציאות ועובדות.

הבעיה החמורה (מבחינה לוגית) היתה שלפעמים כשאמרתי משהו היו שאמרו – לא ניתן להאמין לזה, משום שלפי הלוגיקה אתה עשוי לומר אחר כך משהו סותר וזו תהיה האמת.

זה נכון. לפי לוגיקה רגילה: אם אני אומר כל התפוחים אדומים. ואחר כך אני אומר כל התפוחים ירוקים, אם זו אמת אז המשפט הקודם שאמרתי היה שקר (בהנחה שקיימים תפוחים).

זה לא המקרה לפי לוגיקת העריץ. אני אומר כל התפוחים אדומים – זו אמת מוחלטת. אחר כך אני אומר כל התפוחים ירוקים – זו אמת מוחלטת. השאלה אם קודם שיקרתי כבר לא רלוונטית. אני עשוי לומר – תמיד אמרתי אמת וזו תהיה אמת מוחלטת אף על פי שכל התפוחים ירוקים.

מנהיג – תמונת אילוסטרציה

קשה להכנס לראש של לוגיקת עריץ ולהבין את זה, אם הנושא מעניין אתכם הייתי ממליץ על הספר 1984.
בספר מציגים באופן מוצלח למדי חברה המושתתת על עקרון לוגיקת העריץ דרך עיניים של גיבור אשר מגיע עם לוגיקה "רגילה". בהתחלה נראה לו שכולם משוגעים, איך אפשר להאמין שדברים סותרים הם אמת? איך אפשר באמת ובתמים להאמין ש4=5?
ובהמשך הסיפור הוא מצליח להטמיע עקרונות מלוגיקת העריץ.

אם יש מישהו שחושב עליך משהו רע,
לפחות אתה יודע שיש מישהו שחושב עליך.

שתי שאלות שלא קל לי לענות עליהן הן:
האם להשאר בארץ?
האם להשאר יהודי?

השאלות הללו כמובן קשורות קשר הדוק אחת בשניה.

אתחיל בשאלה השניה, למעשה רק לא מזמן גיליתי שזו שאלה לדיון, גיליתי שאפשר לאבד את יהדותך. התהליך מבוצע על ידי החלפת אמונה, כאשר ניתן למשל להתנצר ואז להצהיר על חוסר אמונה בישו וזהו – אתה חסר דת. אולי זה מעט מורכב, אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה (וזה בטח יותר פשוט מלהתיהד)
אני לא חי אורח חיים דתי. אני אוכל כל מה שטעים, גם בפסח וגם בכיפור, אני שוכח את יום השבת לקדשו ובאופן כללי אני מעדיף את צו הלב וצו השכל על פני צו התורה בכל זמן שהוא.
אז למה לי יהדות? מה היא נותנת?
היא נותנת שייכות. אני נמצא בקבוצה של אנשים שכמוני הם יהודים חילונים בעלי היסטוריה ותרבות משותפים ברמה זו או אחרת.
היא נותנת הטבות במדינה בה אני חי, למשל אם אוותר על יהדותי, לא אוכל להנשא בארץ.
אבל למעשה, נראה לי שהסיבה העיקרית בשבילי היא שהתרגלתי, גדלתי לתוכה ובלעדיה ארגיש לא טבעי, ערום.
אבל האם זו סיבה מספקת? ואם אחליט לעזוב את הארץ, לא עדיף לעזוב גם את יהדותי? אוכל לחסוך לילדי את השיוך הזה, אנחנו כעם מתלוננים שהעולם שונא אותנו, אז איך זה שאין תופעה המונית או לפחות בולטת לעין של יהודים שמבטלים את דתם?

וחזרה לשאלה הראשונה, בהנחה שהיתה לי אלטרנטיבה ראלית, למה להשאר בארץ?
כולם אוכלים אחד את השני, כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה קבוצות שלא מסתדרות בינהן. והשמש הזו שרק מחממת את האווירה.
ההסברים הלוגיים הם: כאן המשפחה שלי שאיני רוצה לעזוב, כאן אני מוגן כיהודי (נתון לוויכוח), וכאן אני מכיר את השפה והתרבות.
ההסבר התחושתי הוא שכמה שאני מטייל בעולם, פלאי תבל לא משתווים לפלאי הארץ בעיני. וגם כשאני נמצא במקומות נפלאים, אני לא מרגיש שייך.
גם אם אחיה בארץ וגם אם אחיה בחו"ל, אעבור מצבים שארגיש שאני לא מרוצה מהמצב. אבל אני חושב שבארץ התחושה הרעה מלווה במוטיבציה להלחם על שינוי ותקווה לעתיד אחר, בעוד בחו"ל אני די אקבל את הדברים כמו שהם. השלמה לא בהכרח עדיפה, כי תהיה חסרה לי התבערה הפנימית הזו בחיים. יתכן שהיתרונות של חיים בחו"ל עולים על החסרונות, אבל בלי ספק, האמונה ש"אין לי ארץ אחרת" נותנת משהו.

אין לי תשובות הפעם