מדע להמונים

אני לא יודע כמה מכם מעורבים בנושא, אבל לאחרונה יש התלהטות רוחות במצריים.
הרשת גועשת בקריאות נגד ההתנהלות האלימה והכושלת של הממשלה.

בקבוצה הזו בפייסבוק:
http://www.facebook.com/ElShaheeed
יצרו איוונט מעניין – מסתבר שהולכת להיות מחר הפגנה מול בית המשפט העליון בקהיר.
יש שם מאות שאישרו הגעה, ואלפים שסימנו את עצמם כ"אולי"!

כמו שמספר אנשים כתבו בתגובות לאירוע, המחשבה הנפוצה היא ששום דבר לא יזוז, רק יבואו כמה שוטרים, יטבחו בכמה אזרחים והסיפור יסתיים.
אבל אני מרגיש שזה לא הולך להיות כזה פשוט.
משהו באירוע הזה אומר לי שהולך להיות פה עניין רציני… עצם הנכונות של תושבים להציג את השמות שלהם בפומבי בפייסבוק, והשמועות שהצבא איתם – אומרים לי שהולך להתפתח מאבק שלמשטרה לא יהיה קל לעצור.

ואולי באמת הגיע הזמן?
אחרי הכל, מובארק בשלטון כמה זמן כבר? שלושים שנה? והוא עוד רוצה להעביר את השלטון לבן שלו.
המדינה שלו סובלת מעוני וברור שהאזרחים לא מרוצים. הגיע הזמן שתקום דמוקרטיה, הגיע הזמן שבמקום להאשים שליט עריץ במצב הנורא שלהם, הם יעשו מעשה ויתחילו להאשים עשרות בירוקרטים מושחטים.

מציע לעקוב אחרי הפוסט הזה, אעדכן אותו אם משהו יתחדש בנושא.

עדכון: נראה שהניחוש שלי היה לא רע.

פה ושם, ובאופן הולך וגובר, יוצא לי לכתוב פוסט גדוש באמירה, ומלא ברגש.
לרוב אלו הפוסטים שאני לא אמהר לגבות את דברי בהם.
אלו פוסטים שגורמים לאנשים להתווכח איתי, ואני מקשיב, שומע ומפתח את התפיסה שלי כך שמהר מאוד מה שמופיע בהם לא משקף כבר אלא דעה שאחזתי בה בעבר.

לכן שתי בקשות לי אליכם:
1. אל תניחו שהכתוב מייצג את דעתי באופן מוצק וקבוע, להפך – ככל שהדברים נכתבו בלהט רב יותר, כך סביר יותר שהם אינם רלוונטיים.
2. אם אינכם מעורים בפוליטיקה, ונתקלתם בפוסט שלי – בבקשה אל תסתכלו עליו כמקור מידע יחיד. עשו כמוני וחפשו מקורות מידע נוספים להשוות אליהם, קחו מכל אחד מה שמתאים לכם ומתיישב עם ההגיון שלכם. כך אני משתדל לעשות, וכך אני מאמין שראוי כי כל אדם יעשה. אין אף מקור מידע אחד שיכול להיות מספק.

תודה

מסתמן שהמאבק העיקרי בקרב הציבור כיום נוגע לשאלה, האם ישראל צריכה להגמיש את עקרונותיה הדמוקרטיים בשביל לשמור על ציביונה היהודי, או להפך – להגמיש את עקרונותיה היהודיים בשביל לשמור על ציביונה הדמוקרטי.

הבעיה במילים שמשתמשים בהם כנשק, כמו "יהודי", "דמוקרטי", "ציוני", "הומני" וכדומה – הוא שהן הופכות להגדרות חסרות תוכן אך מלאות ברגשות עזים.

הסכמה על המינוחים הבסיסיים חיונית לכל ניסיון של תקשורת, לכן אנסה להביא הגדרה של מושגים כפי שאני תופס אותם

נתחיל במדינה יהודית. זה נראה כמו מונח מובן מאליו. ובכל זאת, המאבק המשותף לש"ס, ולישראל ביתנו לשמר את ציביונה היהודי של ישראל – יתגלה במהרה כמאבק שרב השונה בו על הדומה ברגע שההתעסקות תהיה במימוש הנושא, במקום במאבק בגורמים המתנגדים לו. השאלה מי הוא יהודי היא שאלה שהצדיקה ערך גדול מאוד אבל רחוק מממצה בויקיפדיה.

השאלה מה היא דמוקרטיה היא שאלה קשה אף יותר.
כשאנשים זועקים שדבר שנעשה אינו דמוקרטי, למה הכוונה?
ראשית, דמוקרטיה היא לא שלטון העם – באופן מעשי העם לא מחליט את ההחלטות, לכל היותר נציגי העם מחליטים את ההחלטות ולעם יש רק כלים להשפיע.
דמוקרטיה היא לא מערכת בחירות – ע"ע דמוקרטיה טוטליטרית.

אם ננסה לדבר על העקרונות השונים הבאים לידי ביטוי כפי שלומדים בשיעור אזרחות:
עקרון הכרעת הרוב, עקרון זכויות אדם, עקרון שלטון החוק ועקרון הגבלת השלטון.
מהר מאוד נגיע לשום מקום. העקרונות האלו מספיק גמישים ומספיק נוגדים כדי שניתן יהיה להצדיק כל פעולה כנובעת מטעמים דמוקרטיים.

אני אאמץ ניסוח זהיר שמצאתי בויקיפדיה:

נראה כי ההגדרה המקובלת ביותר להיותם של אדם או תנועה פוליטית דמוקרטיים, היא היעדר נכונות לנקוט באמצעים הנחשבים כפסולים במדינות דמוקרטיות (כגון שקרים והשמצות, אלימות ומקורות מימון בלתי תקינים) ללא קשר למטרות וכן מטרות שעומדות במסגרת מאפיני הדמוקרטיה, או שאינן נחשבות, בפני עצמן או במצטבר, כחריגה ניכרת מדי ממאפיני הדמוקרטיה.

המעוניינים מוזמנים לקרוא גם על: דמוקרטיה מתגוננת, דמוקרטיה ליברלית, וסוציאל דמוקרטיה

"התקרנפות"
הביטוי לקוח ממחזה בשם "קרנפים", במחזה מתואר תהליך שבו אנשים מתקרנפים. התהליך מוצג באור שלילי – הקרנפים הם אלימים וחסרי יכולת חשיבה עצמית, וחשיבות מוקדשת לכך שאנשים מתקרנפים מבחירה.
כלומר התקרנפות מדברת על אנשים המוותרים מרצונם על החשיבה העצמית, על מנת להיטמע בחברה הכוחנית.
הביטוי נהיה שגור בארץ בעיקר על ידי נציגי השמאל שהאשימו נציגי שמאל אחרים בהצטרפות לעמדה הימנית המקובלת מטעמים של לחץ חברתי.
לאחרונה "התקרנפות" עוברת אבולוציה, ומסתבר שאם אתה נמנה בקואליציה ובוחר בעמדת מיעוט – גם זו התקרנפות. מעניין לראות את ליברמן מפעיל לחץ חברתי על שותפיו ובוחר באותו הביטוי בדיוק שנועד לגנות את התופעה.
ליברמן מתקשה להבין כיצד ייתכן שאנשים המשויכים למפלגה ימנית, יביעו דעה משותפת עם מפלגות השמאל, ובפרט דעה שאליה שותפים, השם ישמור – ערבים.
ליברמן מבטיח בפליאתו זו לציבור בוחריו שהוא יעשה ככל יכולתו כדי למנוע מאותם אנשים המביעים עמדה שאינה ציונית דיה להמשיך בפעולתם זו, כמו גם להביא את הכנסת למצב בו לא תינתן אפשרות להיות חלק ממנה אם לא עומדים בקרטריוני המוסר הדרושים.
(כן, חרגתי מניסיוני להשאר על תחום ההגדרות וגלשתי לתחום הדעות, אבל מותר לי – זה הבלוג שלי)

לסיום אדבר על פשיזם
גורמים מהשמאל אוהבים להאשים את הימין בפשיזם, וגם מילה זו התמלאה ברגשות שליליים והתרוקנה ממשמעות.
ניתן (לדעתי באותה מידה של נכונות) להאשים את הקיבוצים בקומוניזם. גם מילה זו רכשה משקל שלילי, במיוחד בקרב אמריקאים, אך אני חושב שאפשר בהחלט להגיד שהקיבוצים חולקים אידאלים קומוניסטיים רבים. זה לא הופך אותם לדבר רע, להפך – בכל גישה אידאולוגית קיימים עקרונות חיוביים. השאלה היא איך הם באים לידי מימוש ומה עושים איתם.
פשיזם מדבר על הרמוניה חברתית ועל המדינה כעל ערך עליון.
כשמציגים את הדברים כך, ניתן לראות כי קיים מן המשותף בין פשיזם לבין דעות מקובלות בימין החילוני (הימין הדתי כמובן שם את הדת כערך עליון)
אבל חשוב להבהיר – הימין הנוכחי הוא לא ולעולם לא יתאים למונח הפשיזם הטהור, בגלל בעיה טכנית חשובה:
הפשיזם מקבל לשורותיו את כל התושבים המביעים רצון להצטרף, בעוד הימין מבהיר באופן ברור ומוחלט כי יש קו הפרדה בין מי שרשאי להצטרף ומי שלא, רק צאצאים לגזע היהודי רצויים במדינה.
כל עוד לא קיים מושג המאחד את המושגים המתנגשים פשיזם וגזענות, השימוש בהם לקוי.

ממשלות ישראל, לא משנה מי בשלטון, מתמחות בלמצוא אשמים לאימפוטנטיות שלהן.
נראה שהמאמץ בנושא גדול בהרבה מהמאמץ להביא שינוי אמיתי.
זה לא באמת מפתיע, כל אחד יודע שלעשות דברים זה קשה, בעוד שלהאשים אחרים זה קל.

התופעה האחרונה היא ועדת החקירה כנגד ארגונים שפועלים למען זכויות אלו שאינם יהודים, והאם ראוי לקרוא להם בני אדם היא שאלה בדיון.
טענה א: הארגונים האלו הם בוגדים שפועלים במטרה להשמיד את ישראל מבפנים.
טענה ב: וועדת החקירה נועדה להשניא את השמאל ולהציג אותם כבוגדים.
אני חושב שזו הערכה לא רעה לקולות המוצגים בנושא. כמובן שאפשר להרחיב עוד הרבה, אבל לא מבלי להשמיע טענות שכולנו שמענו מספיק.

תופעה מעט מעניינת שפוקדת את העניין – שני צדדי המפה הפוליטית כבר החליטו מה הולכת להיות התוצאה.
הימין מדבר על סגירת הארגונים הבוגדים, שהוכחת פשעיהם היא רק עניין של זמן.
השמאל מדבר על וועדה מכורה מראש שמהווה עוד צעד בקריסת הדמוקרטיה.

ואני דווקא חושב שהוועדה תצא ללא תוצאות של ממש.
ואז מה?
הימין יחזור בו ויתנצל על ההאשמות המסוכנות** שביצע כנגד אותם ארגונים?
השמאל יחזור בו ויתנצל בהאשמת הועדה כמכורה מראש?
כנראה שלא, כל אחד ימצא סיבות להתבצר בעמדותיו.

בסופו של דבר, כנראה שתוצאה כזו או אחרת של הוועדה לא תביא לשום שינוי של המציאות. בכל מקרה אנו נמצאים בצומת שבו השנאה בין הייצוגים השונים הולכת וגוברת והקרקע שעליה אנו עומדים הולכת ומתערערת.

אנקדוטה על דמוקרטיה:
הופתעתי לשלילה לגלות שפחות ממחצית חברי הכנסת השתתפו בהחלטה הזו, שתפסה כה הרבה כותרות.
בדיקה סטטיסטית מהירה באתר הכנסת מגלה שח"כ ממוצע משתתף ב22% מההצבעות.
כלומר בהצבעה ממוצעת משתתפים חמישית מהח"כים, ובהצבעה הזו השתתפו כפול מהממוצע
(אבל אין בריחה מהסטטיסטיקה, ומתגלה שבהצבעות אחרות משתתפים ח"כים ספורים בלבד)
אם מתחשבים באחוזי הצבעה, אז הצעת חוק ממוצעת מייצגת פחות משמינית מהאוכלוסיה.

אעניק אות כבוד לנסים זאב שמצליח להגיע ל83% מההצבעות! בכך באופן מעשי הקול שלו משפיע פי 4 מהח"כ הממוצע (ואין עוד ח"כ שמתקרב אליו)

לסיום, אני מעריך שההתנסחות שלי מגלה שאני מזדהה עם הצד השמאלי של המפה.
לכן גם אומר מה לדעתי נציגי השמאל בכנסת צריכים לעשות:
פשוט מאוד, צריכים להעלות הצעה לחקור את ארגוני הימין הקצוני ולוודא שאין להם מקורות אנטי דמוקרטיים או פסולים אחרים.
אני רוצה לדעת אם אותם הח"כים שאומרים כי אין פסול בוועדת החקירה על השמאל, יצביעו גם בעד וועדת חקירה על הימין.
ההגיון שלי אומר שכן, האינטואיציה שלי אומרת שלא, הדרך הנכונה להכריע בסוגיה היא על ידי ניסוי פשוט.
אם במקרה אני טועה ובאמת תעבור הקריאה לחקור את מפלגות הימין, אז לא נורא, הרי אם אין בהן שום דבר פסול אז אין להן ממה לחשוש, נכון?

* השתמשתי במושגים שעל מנת לשמש בדיון דרושה הגדרה טובה שלהם שאינה נובעת מהשיח הציבורי, בפוסט הבא שלי אשתדל לתת מענה למה היא ההגדרה שלי עבור אותם מושגים בעיתיים.
** נכון להיום, העונש על בגידה הוא הוצאה להורג, תהליך שנוצל שלא בצדק בעבר, ואולי נזכה לראות אותו מוצא לפועל בשנית.

אני לא יודע מה הדעה שלי בנוגע לפרשת בר-לב.
אני מרגיש צער על אדם שחייו נהרסים, ואולי באופן לא פרופורציונאלי למעשים שלו.
אני שמח שנושא ההטרדה המינית עולה על סדר היום,
אני מוטרד שהוא עולה באור לא נכון.

לצורך העניין, הנה דוגמא מבין רבות אשר מציגה את נושא ההטרדה המינית בארץ באופן שיש לראות אותו:
מתוך "הכצעקתה"
תכנסו ותקראו את הסיפור הזה! זה נראה לי יותר חשוב מכל דבר שאני יכול להוסיף.

אם אתם גברים, יש סיכוי טוב שהאתר הזה יחשוף בפניכם עולם שלא ידעתם על קיומו, עולם של פחד שקיים ביננו ואנחנו לא יכולים לראות אותו. אני נרשמתי לאתר, אני מרגיש שהעדכונים האלו נותנים לי טעימה מהחוויה של הנשים סביבי.

לפעמים ראיתי את החשש של אשה לחזור הביתה לבדה כזהירות יתר, עכשיו כבר לא – החששות האלו של נשים הם דבר שמבסס את עצמו שוב ושוב.

יש לנו במדינה חוק מאוד מקיף נגד הטרדות מיניות, חוק שנותן בידי נשים כלי מאוד חזק שמפחיד גברים.
אני מבין את הסכנה שטמונה במצב כזה, אבל יש להבין את הנחיצות שלו. יש להבין שבעוד קיים כלי שמאפשר לנשים לפגוע חזק בגברים, עדיין נשים נפגעות על אמת באופן קבוע. גם אם צריך למצוא איך למזער את הנזק שהחוק עלול לגרום, הוא הכרחי ואנחנו עדיין רחוקים מלמצות אותו ואת הצעדים למען בטחון האשה.

גברים מרגישים שכבר אי אפשר להתחיל עם בחורה ברחוב, במשרד, שצריך להלחם למען האופציה לומר אמירות תמימות לנשים על יופין ואיכותן בלי לפחד מפרשנויות.
הגברים שמרגישים כך, לא מבינים איפה אנחנו חיים. כי אם היו מבינים את העוצמות של עוגמת נפש שנשים חוות – שנשים מגיעות למצב שהן צריכות לברוח מגבר, או שזר נוגע בהן בציבור בלי שאף אחד מתערב, או דברים מזעזעים אחרים שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליהם, הם היו מבינים שמה שהם מבקשים נמצא בליגה אחרת. לוותר על להתחיל עם בחורות ברחוב בשביל לאפשר לנשים לחיות בבטחה זה מחיר זעום.

ואם הגעתם עד פה, אז עוד בקשה אחרונה: בפעם הבאה שתשמעו בחורה מספרת על בחור שהטריד אותה, שאמר לה משהו פוגע, שנגע בה.
כל מה שתעשו הוא להקשיב לה, להאמין לה, לתת לה סביבה חמה ובטוחה. תבינו שהחוויה שלה עשויה להיות שונה מכל מה שאתם מכירים או יכולים לתפוס.
כי הדבר הכי גרוע אחרי חוויה מהסוג הזה הוא לשמוע הסברים למה הבחור שהטריד אותך בעצם בכלל לא התכוון לרע, להרגיש שאת בטח מגזימה, או יותר גרוע – לשמוע שאת לא בסדר ואיך את היית צריכה למנוע את זה.

יש המון נקודות שבהן עברנו קפיצת דרך משמעותית בכל הנושא של פמיניזם, אבל עדיין יש המון נקודות שבהן המצב על הפנים.
אני מקווה בהזדמנות לפרט יותר על דעותי בנושא.

ואם הגעתם עד פה, ועדיין לא קראתם את הכתבה, אז הנה היא שוב.