להמונים.קום

עליתמיד נמשכתי אל המיוחד והלא מוכר.
אני בעד לנסות כמעט כל דבר, וההתייחסות שלי להרבה מהדברים שאני עושה (אולי יותר מדי) היא בתור ניסוי.
למעשה גם את הבלוג הזה פתחתי על מנת לבחון את התחום: מה הולך ומה לא? איך עושים מה? וכדומה (ואני אכן רוכש הרבה ידע).
גם השיר שכתבתי בפוסט הקודם הוא ניסוי. הביאו לתשומת ליבי שתהליך הכתיבה אצלי הוא כמו פתרון תשבץ.
מטרות הניסוי (של השיר) היו: שימוש במילים גבוהות, שיר בר הלחנה. (כן, התוכן היה חסר משמעות)
בשביל המילים הגבוהות פשוט פתחתי מילון.
החלק השני היה מעט יותר קשה, ואני עדיין לא יודע אם אני מרוצה מהתוצאות. התהליך:
מציאת מילים שמסתיימות ב-"דם". מיון המילים כאשר מילים פחות אפלות יופיעו קודם (המילה הראשונה הייתה אמסטרדם).
אז החלטתי על מבנה של חריזה לבתי השיר:
AA
B
CC
B
"דם"

החלטתי על קצב לשורות של השיר. והתחלתי ליצוק תוכן לתבנית המאופיינת היטב.
בגלל שידעתי שהבית הראשון יסתיים ב"אמסטרדם" החלטתי שהוא ידבר על טיסה לחו"ל.
מאחר ואני רוצה להשתחרר מצה"ל, הכנסתי את הנושא כדי לתת לשיר נגיעה אישית.
הבית השני דן בסמים מאחר וזו האסוציציה הראשונה שהייתה לי עם אמסטרדם.
שער הבתים מעלים את נושא הזונה – ערפדית מאחר והיה צורך להצדיק את החריזה עם "דם". (אם כי, כמו שהעירו לי, היה יכול להיות מעניין למצוא הקשר שאיננו מתחום הפנטזיה)
את המילה מוקדם, שיניתי ל"מקדם" בגלל שהקישור היחיד שמצאתי הוא שהזונה תבקש מקדמה.
המילה מקדם היא המילה היחידה שהמצאתי בשיר, ולמרות שהיא לא מופיעה במילון, קיימות מילים דומות (מקדמה, קדם..) ומילים במבנה דומה מספיק על מנת שארשה לעצמי לעשות את השיבוש לשון הזה (מצאתי גם ביטוי בסגנון: "מצגת מקדם").

בשנייה שסיימתי את תהליך הכתיבה, בלי השהייה מיותרת, העברתי את השיר לביקורת.
במקביל התחלתי גם לבקר אותו בעצמי: השורה החמישית בכל בית לא מחוברת טוב לשאר הבית, המבנה קשיח מדי, הסגנון משתנה ממציאות לפנטזיה, המילים הגבוהות "מושתלות" בשיר ולא מתאימות, אין כאן שום חידוש.
יחסית הרבה ביקורת ליצירה שלי, ולכן התחלתי לחשוב שאני לא אוהב אותה. הגעתי למסקנה שאוהב את היצירה רק אם אקבל חיזוקים מהסביבה.
אחת המגרעות (לדעתי) הבולטות של הכתיבה שלי, היא שהיא לעולם לא נעשית עבורי, היא נעשית עבור קהל מציאותי או מדומה. אפילו היומן האישי שלי. הדף הראשון ביומן האישי הראשון שלי מתעסק באיך לגרום להורים שלי לא לגלות שאני לא מכין שיעורי בית אם במקרה הם יום אחד ימצאו אותו. (וזה רק הולך ומחמיר ככל שאני גדל)
האם איני יכול לקבוע טיב של יצירה שנשארת במגירה?
התחושה הפנימית שלי אומרת שליצירה שלא פורסמה אין משמעות. הקהל קובע את איכות היצירה.
אך יחד עם זאת מקננת בי התחושה שמשהו בתפיסתי שגוי. הרי וודאי ניתן להבדיל במידה מסויימת בין שיר איום לשיר מדהים לפני הגשתו לקהל. ובנוסף, כאשר אני כבר מגבש דעה על יצירה שלי, לקהל יהיה קשה לשנות את דעתי.
וכלל לא התייחסתי לבעיה שלי להתחבר לרגשות בתהליך היצירה (רק עצם כתיבת הביטוי "להתחבר לרגשות" עוררה בי גל של בוז)

יש שלושה דברים שאני מנסה לגלות: איך להיות מוצלח, איך להרגיש מוצלח ואיך לבצע דברים מוצלחים.
(או בשימוש בשורש אחר: להיות טוב, לעשות טוב ולהרגיש טוב)

אומנם התייחסתי בבלוג בעיקר לשיר שלי, אך הרהורים דומים תוקפים אותי עבור נושאים רבים סביבי. אולי אפרט יותר בהזדמנות אחרת

אם בבלוג נכתב פוסט, ואף אחד לא קרא אותו, האם הוא באמת נכתב?
מאז שפתחתי את הבלוג, אני מחפש בקביעות את הביטוי "dardamavet" בגוגל, רק בשביל לגלות שאני עדיין לא מופיע שם.
נכון שכתבתי שאני מתכוון להוסיף את עצמי למנועי חיפוש וטבעות בלוגים, אבל חשבתי שבגוגל (מאחר ובלוגר שלהם) אני אופיע די באופן אוטומטי.
האמת היא, שהייתי מחכה עוד כמה שבועות בלי פאניקה, במחשבה שזה לוקח זמן.
אבל אז נזכרתי, שלפני יותר משנה, פתחתי בלוג אחר, רק לצורך בדיקה, והכנסתי בו את המשפט: "dungeon keeper 3 is finally dead".
אז בדקתי, ומסתבר שתוצאות החיפוש עבור הביטוי הזה בגוגל עדיין מניבות כלום.
שנה שלמה שהמשפט מופיע בבלוגר, ונדה!
לכן, אם אני לא רוצה להיות היחיד שנכנס לבלוג שלי, כנראה אצטרך להתחיל לעבוד קשה.
זה קצת מבאס לכתוב בשביל אף אחד, אבל אני מתעודד שאולי יום אחד יהיו הרבה קוראים, ואז הם גם יקראו את הפוסטים ששלחתי כשעוד לא היה אף אחד שיקרא.

זרעתי זרעים של עגבניות שרי במשרד!

השותפה המגניבה שלי במשרד, כבר שבועות ממלאת את החלון הקטן שלנו וסביבתו הקרובה בכוסות חד פעמיות וקופסאות פלסטיק שבכולם יש אדמה ומיני צמחים.
הנחתי שנים עשר זרעים בארבע כוסות, ועוד חופן בקופסא. אשתדל להביא תמונות בקרוב.
עכשיו אני שומר כל יום שהאדמה בכוסות רטובה, ומקווה לטוב.
זה מאוד נחמד להשקיע אנרגיות בדברים כאלו, בייחוד בשביל להפיג את תחושת האומללות שלפעמים תוקפת אותי על היותי תקוע במשרד. עכשיו יש לי ידידים חדשים שזקוקים לי, ויש לי מחוייבות כלפיהם (הזרעים כמובן)
אין לי ספק, שהזריעה הקטנטונת שביצעתי לא משתווה כלל לפעולות הפרחת הנגב של שותפתי למשרד (היא גרה בדרום, ושותלת עצים בגינה – הפרחת הנגב) אבל זו בהחלט התחלה חיובית.

במחשבות אלו נסעתי הביתה כשברדיו שמעתי את השיר "קליפה" של איה כורם:
התחלתי ללכת והגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים

אחרי ששוב נטעתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת
צומחת מעליי.

שיר לא מאוד הגיוני. תודו שהשיפוץ שנתתי לו בהחלט היה דרוש!