מדע להמונים

קראתי כתבה מעניינת, המדברת על הייצוג הבלתי מייצג של בעלי מוצא מזרחי בבתי המשפט.
הטענה הזו מאוד קשה, מאחר ובית המשפט מעצב מדיניות ומעצב את פני החברה, אם לפלח משמעותי בחברה אין בו ייצוג, הפלח הזה עשוי להפגע.
כרגע מבין שופטי בית המשפט העליון, טענה הכתבה, רק אחד הוא מזרחי, בעוד על פי האחוזים באוכלוסיה צריכים להיות שניים וחצי.
מה שצר היה לי לראות הוא שהכתבה התייחסה כולה אך ורק לפלח של בעלי מוצא מזרחי, כאשר ישנם פלחים רבים אשר ייפגעו ונפגעים מחוסר ייצוג הולם בבית המשפט:
האם מחצית מהשופטים הן נשים?
האם יש לנו ייצוג הולם לפי אחוז באוכלוסיה של אתיופים? רוסים? ערבים? חרדים? לסביות? הומואים? חיילים? צמחונים?
האם יש בכלל ייצוג לנכים? קשישים? ילדים? שזכויותיהם וודאי נדרסות.
* אני לא יודע את התשובות לשאלות האלו, לא בדקתי, אשמח ללמוד אילו מהייצוגים הנ"ל אכן קיימים.

ובכלל, האם ייצוג לפי אחוז באוכלוסיה זו דרישה מספקת? הרי אם מדובר במיעוט קטן במיוחד ומופלה לרעה, כדוגמת טרנסג'נדרים, הרי אולי יש לדאוג בכל זאת לייצוג עבורו, על מנת לאפשר לו התייחסות משפטית?

כן, באופן אידאלי הייתי מתייחס לכל הקבוצות האלו ועוד, אבל יש עם זה כמה בעיות:
קודם כל – הבעיה מושרשת כבר קודם. חוסר הייצוג אינו רק בבית המשפט העליון, הוא גם אצל שופטים באופן כללי, ואצל בוגרי בתי ספר למשפטים, ואני מהמר שאם נרד כל הדרך אל גן הילדים ונעשה סקר מה כל ילד רוצה להיות כשיהיה גדול, נראה שאנו נתקלים בבעיה כבר שם (והסיבות לכך רבות ומורכבות)
לכן הכתבה בכח של ייצוגים שונים עלולה לפגוע במקצועיות הגוף. לא זו בלבד, אלא שחלק מהפלחים שהייתי מעוניין שיבואו לידי יצוג, מופלים בגלל עצם מקצועם (מורים, רופאים, עובדי קבלן ועוד), ובפרט שאינם מומחים בתחום המשפט. יתרה מכך, ייצוג חשוב שלא ניתן להתעלם ממנו, הוא אותם אלו שלא זכו מעולם להזדמנות לרכוש השכלה מקצועית.

אז מה עושים? האם המצב אבוד?
אל ייאוש, יש ברשותי פתרון:
אני מציע לחלק את בית המשפט העליון לשני גופים.
נקרא להם: גוף 1 – מקנה מדיניות (גוף מייצג), גוף 2 – מיישם מדיניות (גוף מקצועי).
הגוף המקנה מדיניות יורכב ממספר רב יותר של אנשים, כך שיוכל להביא לידי ביטוי ברזולוציה מדויקת יותר ייצוגים רבים של האוכלוסייה. נבנה מנגנון שיאפשר לאנשים להחליט איזה פלח הם מעוניינים שייצג אותם בגוף זה, ונציגי הפלח ירכיבו אותו ויחדיו יקבעו את המדיניות שעל פיה יהיה מחויב גוף 2, המיישם, לפעול.
הגוף המיישם לעומת זאת יורכב אך ורק מאנשי מקצוע, שיבחרו על פי הישגיהם ויכולותיהם ללא מתן הדעת לשיקולים כגון ייצוג הוגן של האוכלוסייה. כך נבטיח את המקצועיות שלו, אומנם בסיכון שהגוף המיישם יהיה מפלה, אך המדיניות תקבע אך ורק בידי גוף 1, וכך הכח של גוף 2 יוגבל להחלטות מקצועיות בלבד, בהתאם לדרישות הרבות הקיימות במקצוע המשפט, ובהתאם למדיניות המוכתבת.

כן, אני מבין שמנגנון כזה אף הוא בעייתי, אבל זו התחלה.

בגדול אני רואה את התופעה שנקראת "אם תרצו" באופן שלילי ביותר, הם עושים ניצול ציני באנשים שמחפשים ערכים. הם עושים מניפולציות, תעמולה ותעלולים רטוריים באופן שאין לו מתחרה – וזה עובד, אנשים כבר מדקלמים את הססמאות שלהם. "אם תרצו" גם אוהבים להאשים ארגונים אחרים ברעות החולות שלהם עצמם, וזה עובד להם, כי הם מתעסקים באסטרטגיה, בעוד ארגונים אחרים מתעסקים בעשיה. טעות היא לחשוב שניתן להביס אותם בתחום המומחיות שלהם, ואבוי לנו אם הארגונים שפועלים למען טובת הכלל ינסו אף הם להקים גוף שמתמקד באסטרטגיה שיווקית. אז כן, המצב נראה עגום עבור כוחות הטוב.
אבל לאחרונה קרה מקרה שדווקא שימח אותי: הדרך הפשוטה ביותר להעביר אותי לצד של אם תרצו, היא לעשות משהו מרגיז יותר.

כאן בנק לאומי נכנסים לתמונה עם הקמפיין הנפלא שלהם – שני מיליון סיבות טובות.
למה להעביר מיליון שקלים לפרסום, כאשר אפשר להעביר אותם לעמותות נזקקות, ולהרוג שתי ציפורים במכה? גם לתרום לחברה וגם לזכות לפרסום חיובי? ומה לעזאזל רע בזה?
אז ככה:
לתת כסף לעמותות נזקקות זה טוב. אפילו כשזה למטרות פרסום.
לברר באילו עמותות אנשים תומכים ולקבוע על פי זה, כאן יש בעייתיות מסוימת – הצורך של עמותה לא נקבע על פי הפופלאריות שלה, אך בסופו של דבר, זהו מדד לגיטימי.
לעשות פרסום אינטרנטי מאסיבי, או בלשון העם "ספאם" – גורם לי לא לחבב אתכם
לגרום לעמותות לפרסם אתכם ולריב על הפרורים שאתם זורקים לעברם, זה כבר מעשה מרושע והופף אתכם לאויבים שלי.
לגרום לחברים שלי לשלוח לי תחנונים מסכנים שאצביע למענם או למען העמותה שלהם, ועוד על בסיס יומי – כאן הצלחתם לעלות לטפס אפילו מעל "אם תרצו" בין כוחות הרשע.
העובדה שאתם מריצים את הקמפיין הזה פעם שניה, מורידה כל ספק שאולי היה יכול להווצר אודות תום לב, או חוסר מודעות לביקורות העולות כנגדו.

אם תרצו ניצלו פה הזדמנות נהדרת. בואו נעשה לארגון את מה שהארגון מנסה לעשות לנו. כסף, תודה לאל, לא חסר להם, אבל קצת תעמולה חיובית, ואם כבר שתהיה חינמית היא תמיד ברוכה. התהליך פשוט: הרשמה לתחרות, העסקת הפעילים בהשגת ניקוד גבוה לתנועה, והשאר כבר יעשה מעצמו, להפסיד מזה הם לא ממש יכולים.
לא ראיתי את הנתון, אבל אני מבין ש"אם תרצו" הגיעו לאחד המקומות המכובדים בתחרות.
עכשיו לאומי היו בבעיה: הם לא רוצים לתת את הפרס ל"אם תרצו".
הרעיון בתחרות פופולאריות, הוא שיזכו גופים שפופולארי לתרום להם. אפילו המצביעים של "אם תרצו" לא חושבים שזה גוף נזקק במיוחד.
אבל מבחינת הוגנות, אחרי שאישרתם גוף לתחרות, ואמרתם שנותנים לפייסבוק לקבוע, אפילו אם זוכה מפלגה של הקו קלוקס קלאן, לא ניתן להוריד את ההשתתפות שלה מבלי לומר – בניגוד להצהרה שלנו שהפופולאריות קובעת מי זוכה, רק אנחנו קובעים, כי הפופולאריות היחידה שמעניינת אותנו היא שלנו.
ולכן הם ביטלו את התחרות כולה.

אם תרצו חוגגת!
עכשיו הם יכולים לטעון בחדוות נצחון: ארגוני השמאל עשו את זה שוב, אם הם היו מקבלים את זה שאנחנו תנועת מרכז א-פוליטית ומניחים לנו לנפשינו, 60 ארגונים היו מקבלים עכשיו תקציב שאבד. הכל בגלל שהם מקנאים שאנחנו פופולאריים והם לא (מה שנכון, התמחות בתעמולה כבר ציינתי?) לא לחינם אנחנו טוענים שצריך להוציא את כל ארגוני השמאל הנלוזים מחוץ לחוק. שמאל זה רע – אויב השמאל הוא טוב.
ולאומי? נאלצים להסכים בשתיקה, מאחר ולהטיל את האשמה על ארגוני שמאל הרבה יותר נח להם מאשר להטיל את האשמה על תאוות הבצע שלהם.

התגובה הרשמית של בנק לאומי
הכתבה הכי נייטראלית שמצאתי בנושא

למי שלא מכיר, להלן רשימת המוצרים שנאסר לקרוא לחרם עליהם:
רשימת מוצרים

הזכרתי כבר שיש מושגים בשפה שרוכשים עוצמה אדירה, אבל מאבדים את המשמעות שלהם.
עוד מילה כזו היא ציונות.
המילה הזו כל כך טעונה, וכל כך נתונה לפרשנויות, שאני פשוט לא הולך להכנס לזה.

אבל אני הולך להגדיר ארבעה מושגים שנובעים ממנה:
אנטי ציונות
פוסט ציונות
המהפכה הציונית השניה
התפיסה הציונית האישית שלי

נתחיל באנטי-ציונות:
קודם כל: אני מדבר על תפיסה אנטי-ציונית יהודית, גורמים שאינם יהודים ומתנגדים לציונות או לציונים הם נושא אחר.
המושג אנטי-ציונות הוא המושג הוותיק ברביעיה, הוא וותיק כמו מושג הציונות עצמו.
אנטי ציונות מדברת על כך שעצם היותנו יהודים, לא צריך לבוא על חשבון נאמנות לערכים אחרים.
למשל לאומיות במדינה בה אתה חי ונאמנות לה.
או למשל תפיסה חברתית סוציאליסטית.
דוגמא:
אם מישהו אומר – "אני מצפה מהערבים להיות נאמנים למדינה ולסמליה בלי קשר ללאום שלהם, ואני מצפה מיהודים באנגליה להיות נאמנים למדינה ולסמליה באותה מידה."
אז הוא מביע עמדה אנטי-ציונית.
בגלל מורכבותה של המילה "ציונות", למרבה האירוניה, אנטי-ציונות אינה עומדת בסתירה לציונות.

פוסט ציונות:
"ציונות" אוגרת בתוכה המון תחושות ורגשות כלפי המדינה, תחושות שהיו משמעותיות בהקמתה ובעיצובה. כיום "ציונות" לא מספקת קווים מנחים להתמודדות עם המציאות, ועם זה מנסה מושג הפוסט-ציונות להתמודד.
הפוסט ציוני לוקח מסרים ציוניים ושואל, איך מתמודדים איתם במציאות של היום?
האם יהדות ודמוקרטיה הולכות יד ביד? איך עושים את זה?
האם ישראל מגשימה את המטרה של מקלט ליהודים? האם יש אלטרנטיבה?
כיצד יש לפעול בכדי להגן על מי שהינו יהודי?
כיצד "ציונות" רלוונטית כיום? מה המחיר שהיא עולה ומתי הוא שווה את זה?
האם ישראל פעלה באופן נכון במלחמותיה? האם ישראל פועלת נכון ביחסים הבין לאומיים כיום?
וכדומה

שימו לב: הזרם הפוסט-ציוני לא נותן תשובות, מדובר על העלאת שאלות משמעותיות והתמודדות איתן!
כל מי שמנסה לתת מענה הולם לשאלות האלו, הוא פוסט ציוני, לא משנה איזו תשובה הוא נותן.

* פוסט-ציונות תפסה כותרות כאשר אנשים המגדירים עצמם כפוסט-ציונים קראו לחרם על ישראל, אך אין זו אמירה המייצגת את העמדה הפוסט ציונית.

המהפכה הציונית השניה:
אם תרצו היא תנועה שהחמירה את הבלבול הקיים גם ככה בין המושגים.
מבחינתה, אנטי-ציונות, פוסט-ציונות ואנטישמיות הם מושגים שקולים.
היא מתנגדת לשלושתם ומבטלת את הלגיטימיות של שלושתם, תוך שימוש ברטוריקה שמטרתה לעורר רגשות ולמנוע דיון ענייני.
למשל, אם הם היו קוראים את הטענה שלי, הם היו עשויים לטעון שמדברי אני לא מתנגד לאנטישמיות (שזו כמובן שטות גמורה)

אז מה היא "המהפכה הציונית השניה" אליה שואפים אנשי התנועה המדוברת?
אנשי התנועה זוכרים בנוסטלגיה (או מכירים סיפורים רומנטיים על) תקופה אחרת, תקופה שבה הכל היה פשוט יותר.
היו לנו גיבורים, היתה לנו אחדות, היו לנו אידאלים. היינו הטובים, וכל מי שהתנגד לכך שנקים מדינה היה הרע.
לא משנה אם זה באמת היה כך או לא, זה עדיין מצב שאנשים שואפים אליו.
אפילו אני נפלתי למלכודת הזו תקופה מסויימת. ההבטחה לחזור לאידאלים הפשוטים קורצת במיוחד לאור המצב המסובך שלפעמים מרגיש ללא מוצא שאנו נמצאים בו. אבל זו הבטחה שלא אוחזת במציאות המורכבת.
מדינות העולם שמעבירות עלינו ביקורת, חרדים, אזרחים שאינם יהודים, תושבים ארעיים, עובדים זרים, פליטים, וכו – הם לא אויבים שלנו.
ואפילו אלו שהם כן אויבים שלנו, הם לא הרוע המוחלט.
אין אידאלים שיכולים לאחד את כל עם ישראל, וצריך למצוא איך לחיות באופן הטוב ביותר עם השונות הקיימת.

אבל אתם יודעים מה?
אנחנו כן צריכים גיבורים.
בכל קצוות הקשת הפוליטית, אני לא מכיר "ענקים".
אנשים שמונעים על ידי ערכים ואידאלים ואפשר ללכת בעקבותם.
אנשים שמבטיחים ועושים, אנשים שאיכפת להם, מודל לחיקוי.
הלוואי שהיו לי אנשים כאלו ללכת בעקבותם, אבל אפילו שיהיו כאלו בכללי (עם גישה שונה משלי) זה מספיק טוב.
כי כשאין גיבורים – יש הבטחות. אם אין מודל חיובי ללכת אחריו, ההמונים ילכו בעקבות מי שיבטיח להם חיים טובים ופשוטים, זה לא יוביל לטוב.

התפיסה הציונית האישית שלי:
מאחר ונגעתי בשאלות על ציונות, אני באופן בלתי נמנע פוסט-ציוני.
אני טוען שאני במקביל גם ציוני, אבל בגלל שזו מילה בעלת פנים רבות*, אסתכל על צד רדוד מאוד שלה, מה היא אומרת בשבילי:
אני אוהב את הגיאוגרפיה שלי – אני נהנה לטייל בארץ ואוהב את הנופים השונים.
אני אוהב את המארג התוסס של תרבויות סביבי, אומנם יש בעולם מקומות מגוונים יותר, אבל אצלנו אני חושב שהמעורבות בחיי הסובבים אותנו חריגה. מה שיוצר באופן מתמיד שאלות שצריך להתמודד איתן, ולחשוב זה טוב.
אני אוהב יצירה ישראלית ובפרט שירים וספרים.
אני אוהב לחיות במדינה שהיחס בין הגודל שלה לבין הכותרות שהיא תופסת הוא כנראה הגדול בעולם.
אני אוהב לחיות במקום שכמעט כל אחד יכול למצוא בו את הסביבה שמבינה אותו.
אני מתעודד לדעת שאין במדינה מישהו שלא סופג ממנה אי-צדק. זה נשמע טיפשי, אבל זה סוג של שיוויון, וזה היה גרוע בהרבה אם היתה קבוצת אנשים שלא היתה חולקת את הקושי של החיים פה.

ובמיוחד אני אוהב לחיות במדינה שיודעת שלא משנה מה עבר עליה, ולא משנה עם מה היא צריכה להתמודד, היא תעשה את זה באופן ההומני ביותר האפשרי. כי אנחנו יודעים שגם במצבים קשים אין תירוץ המאפשר אובדן צלם אנוש.
ומתוך התפיסה הזו נובע המאבק שלי! מתוך הרצון לשמר את התפיסה הזו, שאני מאמין שמהווה חלק מהותי ממי שאנחנו ואסור לנו לאבד את זה.
ומי שטוען שבגלל זה אני לא ציוני, מצידי שילך להשתגל!

*עוד מילה על ציונות:
אדם חרדי פעם הסביר לי שבלי לשרת בצבא ובלי לעבוד הוא עדיין ציוני יותר ממני, הוא אמר לי שהוא משאיר אצלו בבית קיר לא מסויד. אחר כך הוא הסביר למה זה אומר שהוא יותר ציוני, אבל אני לא הצלחתי להבין. מישהו מכיר את התופעה? זה משהו מההלכה?
הנקודה שלי היא שהגדרת הציונות כל כך לא יציבה, שאנשים בעלי השקפת עולם מנוגדת לחלוטין יכולים שניהם להחיל אותה על עצמם.

שנאה מולידה דברים רעים, לא משנה מאיפה ולמה היא מגיעה.
השנאה היא לא חדשה, אך לאחרונה אני נתקל בה באופן שמרגיש לי מוגזם.

אומנם נכון, יש לנו במדינה אזרחים עם עולם ערכים שונה משלנו, שקשה לא לשנוא אותם.
הם שונים מאיתנו.
אנחנו כל הזמן שומעים על מקרי אלימות מצדם.
וקיים הפחד הלגיטימי של השתלטות עוינת מצדם, שכן חלקם היחסי באוכלוסיה הולך וגדל.
יותר מדי פעמים שמענו אותם קוראים לנו לעזוב את המדינה.

יש הרבה שאלות שקשה לי לענות עליהם.
למה שנתייחס לדרישות שלהם כלגיטימיות כשהם בברור מאיימים על הקיום שלנו, והרבה מהם שונאים אותנו?
איך מתגברים על התחושה "המתנשאת" שהתרבות שלהם היא פרמיטיבית ונחותה?

לפעמים אני מרגיש שצריך לקבוע חוקים במדינה שיגבילו את ההשפעה שלהם על הדמוקרטיה.
אבל בסופו של דבר זה לא בסדר.
גם אם אנחנו מרגישים שהימין "השתגע", שהם הולכים להביא שלטון טוטליטרי ושהם שונאים אותנו, צריך לזכור שהדעות שלהם עדיין לגיטימיות, שזכויות אדם הוא משהו שגם ימניים זכאים לו, בלי קשר לאופן ההתנהלות שלהם.

אפילו אם הם ימשיכו לבחור (לפחות לפי ראות עיננו) ללכת בדרך השנאה, זה לא נותן לנו את הלגיטימציה לבחור באותה הדרך.
כי שנאה מביאה רק לדברים רעים. כאב זה כאב ונזק זה נזק. אלו דברים שיש להמנע מהם.

אני קורא לכל חברי השמאלנים שמרגישים קשיים גדולים בתקופה האחרונה, לגייס את כל האהבה שהם יכולים – דווקא כלפי אותם ימניים, דווקא עכשיו כשהמצב כל כך מתוח ביננו. אולי אנחנו נצליח לעצור את ההדרדרות ולאחות את הקרעים בארץ. אני שומע כל הזמן אמירות שאין עם מי לדבר בצד השני, אבל אנחנו מכירים אותם, חיים איתם – הם לא אנשים רעים, רק שונים.

המצב קשה, אבל עוד לא איבדתי תקווה לשינוי.

הבהרה:
לא לכל מילה שכתבתי פה באמת התכוונתי, אני לא חושב שמישהו באמת רוצה לשלול מהימין זכויות אדם.
אני מקווה שכולנו מסכימים ששלילת זכויות אדם היא דבר שלילי לא משנה במי מדובר.
היו לי כמה נקודות שהתכוונתי להעביר בפוסט הזה, מתברר שלא כולן עברו כפי שרציתי, לא נורא, לא אתקן אותו – צריך לדעת מתי לעזוב את מה שהיה ולהמשיך הלאה.