להמונים.קום

- אזהרה! פוסט ארוך ומלא בתהיות בעלות משמעות מעטה לפניך, הכניסה על אחריות המשתמש בלבד -

כבר מזמן הבחנתי שאין מספיק שעות ביממה או ימים בשבוע.
ככל שאני מעמיס על עצמי יותר, אני עושה יותר. שזה נשמע לוגי והגיוני, אבל זה פועל באופן אקספוננציאלי.
מאחר וכשיש זמן פנוי, עושים הכל בנחת, וכשעושים דברים בנחת, אז לא מספיקים אותם למרות שיש לכאורה המון זמן.
כשהיומן מלא, ומתפנה שעה ביום שלישי בין שבע לשמונה, וכל מה שבא לי לעשות בשעה הזו הוא לשחק במחשב, או לישון, או לקרוא קומיקס – אני עושה את זה, כי זה מתוכנן לשעה הזו. דברים לא נמרחים, כי אין הזדמנות למרוח אותם.
אבל מה? מטלות בעלות תיעדוף נמוך, נדחות עד להעשותן קריטיות.
דברים כמו סדר וניקיון למשל.
שזו בעיה ידועה.
הבעיה הפחות נפוצה שהחלה להטריד אותי היא הזמן המוקדש למשפחה שלי. לבית שהשארתי בצפון.
מצד אחד, בהחלט הגיע הזמן לשלב העצמאות בחיי. לא נראה לי שזה יהיה לא בריא "לעזוב את הקן"
עולה השאלה, כמה התרחקות היא בגדר הבסדר?
לחזור הביתה כל סופ"ש?
כל שניים?
בחגים?
רק קשר טלפוני?
ניתוק מוחלט?
התשובה הפשוטה והמתבקשת היא בטח משהו בסגנון – מה שמרגיש נכון.
כמו הרבה שאלות בחיי, התשובה הזו לא מתאימה לי. החשיבה הלוגית שלי מערפלת כל תחושת רגש על מנת שאוכל לקבוע בוודאות מה מרגיש נכון.
אין מה לעשות, המשפחה צריכה לקבל דירוג ביומן כמו כל מטלה אחרת.
לפני כמה ימים העירו לי שזה לא בסדר שאני לא מוצא זמן למשפחה, שאפילו ההורים שלי עם הלחץ שיש עליהם מצליחים למצוא יותר זמן ממני.
היה לי קשה לשמוע את זה, למעשה זה הטריגר לפוסט הזה, לחיטוט בנושא והנסיון להבין מה עמדתי בו.
המחשבות שלי בתגובה היו כאלו:
הם הורים. הם חייבים למצוא זמן לילדים שלהם. אני לא צריך למצוא זמן, אני צריך לדאוג לעצמי – זו דרכו של עולם.
ואז תחושת חרטה על המחשבה, זה לא יפה לחשוב ככה, הם הורים ומשפחה ואני אוהב אותם, אז אני אמור לרצות לבלות איתם.
בכלל אני שונא את ההתייחסות לכך שלהם יש דברים יותר חשובים. לדעתי זה בכלל לא רלוונטי אם זה נכון, לא צריך להשוות בכלל, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.
אני מאוד חושש שהאמירות שלי כאן עלולות לפגוע או להעציב מישהו מהמשפחה שלי. אני מקווה שלא, אבל אני כותב את מה שיש לי בראש למרות הכל. בסופו של דבר זה לא בא לפגוע, ואני לא יכול לחשוב רק על רגשות של אחרים כי זו מחשבה משתקת. מקווה לטוב.
אז כמו שאמרתי, אני מתכנן את החיים שלי ברמת דיוק של שעות.
כשאני חוזר לסופ"ש של יומיים\שלושה בבית זה המון שעות שהייתי יכול לנצל על ללכת לים, לפגוש חברים שלא ראיתי חודשים, להכיר את תל אביב, לעבוד על קריירת המשחק שלי, לצאת לבלות ועוד מליון ואחד דברים. אבל אני, שכיום מנצל את הזמן שלי באופן מאוד מתוכנן ומודע, בוחר לבלות את סופי השבוע בבית, שאני עדיין קורא לו "ה"בית.
אפילו מחשב לא רציתי שיהיה לי בבית, מאחר ואני בוחר לבלות את הזמן הזה עם המשפחה, ולא בהתעסקות עם הפיתוי הבא שיגיע.
אבל מה?
לפעמים אני מרגיש שלמשפחה אין זמן להקדיש לי, לנו.
יש חוגים ויש קניות, יש סידורים ויש חברים והכל נופל במשבצת הקטנה שנקראת סוף שבוע.
אין ספק שהמשבצת הזו לא מנוצלת כראוי עבור זמן איכות משפחתי.
אני לא זוכר מתי כן היה לנו זמן איכות משפחתי ראוי לשמו.
מתי ישבנו כולנו יחד וחלקנו חוויות, או בילינו יחד, כשכולם במאה אחוז אחד עם השני.
אני כן זוכר יותר מפעם אחת שעברה לי בראש המחשבה – איזה מזל שאני חוזר למרכז ביום ראשון.
וזה לא שאני כל הזמן סובל בצפון, וזה לא שלא יוצא לי לבלות זמן איכות עם כל אחד מבני משפחתי בנפרד, אבל זה דורש הרבה כוחות, ודורש הרבה הקרבה.
הפעם היחידה שבה נשארתי סופ"ש במרכז לצרכי בילוי הייתה לפני ארבע ומשהו שנים, לכבוד יום הולדת של ידידה.
חברים אמרו לי שבית זה המקום שאליו אתה חוזר בסוף שבוע, או שבית זה המקום שבו אתה עושה את הכביסה שלך, וחלק אמרו בפירוש – מה נסגר איתך?! אתה אף פעם לא במרכז!
אנחנו נפגשים כל המשפחה המורחבת אצל הסבתא פעם בשבוע, ופתאום אני חושב, אולי זה גם מה שאנחנו צריכים לעשות במשפחה המצומצמת.
שני מפגשים בסופ"ש יהיו דרישה פחות גדולה עבורי, ובנוסף, מפגש משפחתי בשעה נתונה שכולם מתפנים אליו בטח גם יהיה הרבה יותר אפקטיבי.
יותר שיחות מרחוק גם יכולות לעזור.
אם פעם חשבתי שלא יתאים לי לחיות במרכז, הרי שהיום אני חושב שלחיות בכל מקום אחר יקרע ממני חלק.

אם אני רוצה ואם אני לא רוצה, מקצוע רכשתי, אני מתכנת מחשבים.
לטוב ולרע (בעיקר לטוב, אבל יש גם רע), כסף יש בבית, אני כנראה לעולם לא ארעב ללחם, גם אם אבחר להיות בטלן.
חששות מקצועיות קיומיות נלקחו ממני.
אם כך, כל מה שנשאר לי לעשות עכשיו הוא לרדוף אחרי החלום שלי.
אז זהו, שאני צריך למצוא אחד.
יש לי חלל ריק בנשמה שמחפש מילוי.
האם עלי לעסוק במחשבים? אני נהנה מהאתגר (כשיש) וזה תחום עם פוטנציאל להרבה כסף.
האם עלי ללכת לתחום האקדמאי? כנראה יותר אתגר, יותר לימודים, פחות כסף.
האם עלי ללכת לתיאטרון? אין התרגשות כמו לעמוד על במה! אבל נדרשים המון מאבקי כוחות, שזה ממש לא בשבילי. וכנראה מעט מאוד אתגר אינטלקטואלי…
האם כדאי להיות סופר? כמעט בלי משכורת בכלל… לשבת בבית כל הזמן, עם סכנה להעשות בטלן.

אם רק היה משהו בוער בנפשי לרדוף אחריו! אני מספיק בטוח בעצמי להאמין שיש לי את היכולת להצליח בכל כיוון שאבחר, ויש לי מספיק רשת בטחון למקרה שאפול. עכשיו אני רק צריך חלום שיניע אותי. אבל אין לי כזה.
אני נהנה מכל הדברים שציינתי ועוד, אבל שום דבר לא מרטיט את איברי, לא מבעיר בי את התשוקה. האם עוד לא מצאתי את התחום בשבילי? הדבר שבשבילו אני אהיה מוכן לאבד הכל?

לצד מחשבות מעט קודרות אלו, אני חייב לציין – התגובה של אנונימית ל"ניסויים פלוס" עשתה לי את היום! אומנם חבל לי שהיצירה שלי טכנית ולא רגשית, אבל ככה היא וככה אני.
שמח לגלות שעבור אנשים אחרים היא יכולה להיות שונה מאשר היא בשבילי.
להיות "רב-אמן של לספק את הקהל"? נשמע קצת רע, ובכל זאת, זה סוג של חלום בשבילי – פרסום.
זה משהו שאני אהיה מוכן לרדת לשפל חיי על מנת להשיג.
אולי שווה לבחון את הסוגיה הזו.

בכל אופן, אם למישהו יש חלום ספייר, רצוי אחד שמשלב טכנולוגיה עם משחק ויצירתיות, אשמח לקבל!

עליתמיד נמשכתי אל המיוחד והלא מוכר.
אני בעד לנסות כמעט כל דבר, וההתייחסות שלי להרבה מהדברים שאני עושה (אולי יותר מדי) היא בתור ניסוי.
למעשה גם את הבלוג הזה פתחתי על מנת לבחון את התחום: מה הולך ומה לא? איך עושים מה? וכדומה (ואני אכן רוכש הרבה ידע).
גם השיר שכתבתי בפוסט הקודם הוא ניסוי. הביאו לתשומת ליבי שתהליך הכתיבה אצלי הוא כמו פתרון תשבץ.
מטרות הניסוי (של השיר) היו: שימוש במילים גבוהות, שיר בר הלחנה. (כן, התוכן היה חסר משמעות)
בשביל המילים הגבוהות פשוט פתחתי מילון.
החלק השני היה מעט יותר קשה, ואני עדיין לא יודע אם אני מרוצה מהתוצאות. התהליך:
מציאת מילים שמסתיימות ב-"דם". מיון המילים כאשר מילים פחות אפלות יופיעו קודם (המילה הראשונה הייתה אמסטרדם).
אז החלטתי על מבנה של חריזה לבתי השיר:
AA
B
CC
B
"דם"

החלטתי על קצב לשורות של השיר. והתחלתי ליצוק תוכן לתבנית המאופיינת היטב.
בגלל שידעתי שהבית הראשון יסתיים ב"אמסטרדם" החלטתי שהוא ידבר על טיסה לחו"ל.
מאחר ואני רוצה להשתחרר מצה"ל, הכנסתי את הנושא כדי לתת לשיר נגיעה אישית.
הבית השני דן בסמים מאחר וזו האסוציציה הראשונה שהייתה לי עם אמסטרדם.
שער הבתים מעלים את נושא הזונה – ערפדית מאחר והיה צורך להצדיק את החריזה עם "דם". (אם כי, כמו שהעירו לי, היה יכול להיות מעניין למצוא הקשר שאיננו מתחום הפנטזיה)
את המילה מוקדם, שיניתי ל"מקדם" בגלל שהקישור היחיד שמצאתי הוא שהזונה תבקש מקדמה.
המילה מקדם היא המילה היחידה שהמצאתי בשיר, ולמרות שהיא לא מופיעה במילון, קיימות מילים דומות (מקדמה, קדם..) ומילים במבנה דומה מספיק על מנת שארשה לעצמי לעשות את השיבוש לשון הזה (מצאתי גם ביטוי בסגנון: "מצגת מקדם").

בשנייה שסיימתי את תהליך הכתיבה, בלי השהייה מיותרת, העברתי את השיר לביקורת.
במקביל התחלתי גם לבקר אותו בעצמי: השורה החמישית בכל בית לא מחוברת טוב לשאר הבית, המבנה קשיח מדי, הסגנון משתנה ממציאות לפנטזיה, המילים הגבוהות "מושתלות" בשיר ולא מתאימות, אין כאן שום חידוש.
יחסית הרבה ביקורת ליצירה שלי, ולכן התחלתי לחשוב שאני לא אוהב אותה. הגעתי למסקנה שאוהב את היצירה רק אם אקבל חיזוקים מהסביבה.
אחת המגרעות (לדעתי) הבולטות של הכתיבה שלי, היא שהיא לעולם לא נעשית עבורי, היא נעשית עבור קהל מציאותי או מדומה. אפילו היומן האישי שלי. הדף הראשון ביומן האישי הראשון שלי מתעסק באיך לגרום להורים שלי לא לגלות שאני לא מכין שיעורי בית אם במקרה הם יום אחד ימצאו אותו. (וזה רק הולך ומחמיר ככל שאני גדל)
האם איני יכול לקבוע טיב של יצירה שנשארת במגירה?
התחושה הפנימית שלי אומרת שליצירה שלא פורסמה אין משמעות. הקהל קובע את איכות היצירה.
אך יחד עם זאת מקננת בי התחושה שמשהו בתפיסתי שגוי. הרי וודאי ניתן להבדיל במידה מסויימת בין שיר איום לשיר מדהים לפני הגשתו לקהל. ובנוסף, כאשר אני כבר מגבש דעה על יצירה שלי, לקהל יהיה קשה לשנות את דעתי.
וכלל לא התייחסתי לבעיה שלי להתחבר לרגשות בתהליך היצירה (רק עצם כתיבת הביטוי "להתחבר לרגשות" עוררה בי גל של בוז)

יש שלושה דברים שאני מנסה לגלות: איך להיות מוצלח, איך להרגיש מוצלח ואיך לבצע דברים מוצלחים.
(או בשימוש בשורש אחר: להיות טוב, לעשות טוב ולהרגיש טוב)

אומנם התייחסתי בבלוג בעיקר לשיר שלי, אך הרהורים דומים תוקפים אותי עבור נושאים רבים סביבי. אולי אפרט יותר בהזדמנות אחרת

זרעתי זרעים של עגבניות שרי במשרד!

השותפה המגניבה שלי במשרד, כבר שבועות ממלאת את החלון הקטן שלנו וסביבתו הקרובה בכוסות חד פעמיות וקופסאות פלסטיק שבכולם יש אדמה ומיני צמחים.
הנחתי שנים עשר זרעים בארבע כוסות, ועוד חופן בקופסא. אשתדל להביא תמונות בקרוב.
עכשיו אני שומר כל יום שהאדמה בכוסות רטובה, ומקווה לטוב.
זה מאוד נחמד להשקיע אנרגיות בדברים כאלו, בייחוד בשביל להפיג את תחושת האומללות שלפעמים תוקפת אותי על היותי תקוע במשרד. עכשיו יש לי ידידים חדשים שזקוקים לי, ויש לי מחוייבות כלפיהם (הזרעים כמובן)
אין לי ספק, שהזריעה הקטנטונת שביצעתי לא משתווה כלל לפעולות הפרחת הנגב של שותפתי למשרד (היא גרה בדרום, ושותלת עצים בגינה – הפרחת הנגב) אבל זו בהחלט התחלה חיובית.

במחשבות אלו נסעתי הביתה כשברדיו שמעתי את השיר "קליפה" של איה כורם:
התחלתי ללכת והגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים

אחרי ששוב נטעתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת
צומחת מעליי.

שיר לא מאוד הגיוני. תודו שהשיפוץ שנתתי לו בהחלט היה דרוש!