להמונים.קום

לא עוד קבע
לא עוד חובה
לא עוד תחושת שייכות לצבא

לא עוד כומתה
לא עוד גילוח
סיכות, דרגות, תספורת, ציחצוח

לא עוד זכויות אזרח נשללות
לא עוד בימים
לא עוד בלילות

לא עוד הסתתרות
לא עוד דאגה
לא עוד פקודות מגבוהים בדרגה

לא עוד מטלות שגורמות לבחילה
לא עוד תרוצים
לא עוד אבטלה

לא עוד פחדים
לא עוד הפחדות
לא עוד אשאל מה הטעם לחיות

כמה דברים טובים שקרו לי עם תחילת השנה החדשה:
קיבלתי בטחון תעסוקתי למשך חודש נוסף.
זכיתי לא להפרד מהאנשים שאיתם שירתתי בשנים האחרונות.
נדחה לי הצורך בלהטריח את עצמי ממוסד למוסד, החל מביטוח לאומי, דרך קופת חולים וכלה בלשכת העבודה.
נמנע ממני החשש של בזבוז ימי חול בבטלה גמורה.
נשארה ברשותי האפשרות לנוע בתחבורה ציבורית ללא תשלום.
זכיתי להמשיך ולקבל ארוחות חינם.
נחסך ממני הצורך להחליט בכל בוקר מה ללבוש.
אני נמצא במסגרת ידועה ויציבה למשך חודש אחד נוסף.
אפילו זכיתי להשאיר את הקאונטר היפה בבלוג שלי לעוד חודש.

אין ספק – צבא הוא דבר כה נפלא.

רק דבר אחד אני לא מבין…
למה יש לי את ההרגשה הקטנה והמציקה הזו שדוחפים את החלומות שלי לכבשן, את הרצונות שלי למגרסה ואת החופש שלי מועכים במתקן חיסול.

דמעה קטנה מסרבת לצאת, כי בצבא אין מקום לדמעות.

זהו,
האבט"ש כמעט נגמר.
אומנם הייתה לי מעט מאוד גישה לאינטרנט (עכשיו וביום שישי) אבל הייתה לי הרבה גישה למחשב נייד של אחד המשתתפים באבט"ש.
ככה שיש לי מספיק פוסטים לחודש או שניים.
השאלה היא אם אני ארצה לפרסם אותם.
כל מיני תהיות על החיים ושטויות.
אני מניח שכן, לאט לאט.
הרי אין שום דבר יותר מיוחד בפוסט הזה מאשר בהם.

מה שכן, חלק קצת ארוכים, חלק ממש קצרים.
נו טוב – זה לא באמת משנה.

רק אסכם שהיה נחמד, חופש מהמדור זה דבר שאני יודע להעריך.
השמירות היו קלות, האוכל בסדר, גם ייצא לי להכין קצת.
היה גם אסון משפחתי.
לפחות מחר אני מסיים עם זה.
חוזר הביתה.
בסופו של דבר, אני לא מצטער שככל הנראה לא יהיו לי עוד אבט"שים.

הבוקר, לילה שלישי ברציפות של חוסר שינה (= פחות מחמש שעות שינה בלילה), התעוררתי ברבע לשש בבוקר.
השעון המעורר שלי היה מכוון על רבע לחמש.
הייתי צריך להיות בשבע בצריפין, לצאת להגנ"ש = אבט"ש = שבוע של שמירות.
פאניקה.
ידידה נשארה אצלי, אז השתדלתי להתמודד עם הפאניקה בשקט, למרות שלא באמת הייתי צריך כי גם ככה היא התכוונה לצאת בסביבות שש.
מזל שהייתי מספיק חכם לשים את כל הציוד שלי בערימה אחת בלילה שלפני.
גררתי את הערימה מחוץ לחדר והתחלתי לארגן את התיק, כלומר לדחוס פנימה הכל, להתיישב עליו באגרסיביות ולרכוס.
אם היה לי יותר זמן, ואופציה להדליק אור בחדר, הייתי עובר קצת על הדברים לוודא שלא שכחתי כלום, אבל לא היה לי. וחוץ מזה, הגישה שלי היא כזו – אם שכחתי משהו חשוב, אז או שלכולם יש אותו ואז אני אוכל לקחת מהם, או שלא לכולם יש אותו ואז אני אסתדר כמו שהם יסתדרו.
קרטעתי החוצה בכבדות, בלי לעצור לכלום, אפילו לא לשירותים, ורצתי ככל שיכולתי עם המטען הכבד והמסורבל על גופי.
אחרי שני אוטובוסים הגעתי לתחנה המרכזית בת"א, וצלצלתי למפקד האבט"ש להודיע שאני מאחר.
לצריפין הגעתי ברבע לשבע – שברתי שיא אישי בזמן הגעה לצריפין.
נרגעתי, החלפתי למדי ב', שתיתי שוקו ואמרתי שלום לכולם.
בשבע ועשרים התחלנו להעלות ציוד לאוטובוס.
בזמן שהייתי צריך להחליט מה אני מאכסן איפה, מבט מהיר על החיילים האחרים שהעלו ציוד לאוטובוס הבהיר לי שבכל זאת שכחתי משהו חשוב…
הבנתי שהגישה הכללית שלי אודות ציוד שנשכח, לא תקפה כשמדובר ברובה.
הלבנתי פני ברבים.
פניתי בשנית למפקד האבט"ש, ניסיתי לברר עם מישהו מהמדור יכול לעזור לי, בסוף הקפיץ אותי אחד הקצינים שיצא לאבט"ש.
לקח אותי לדירה בגבעתיים, לקחתי נשק, הוא קפץ הביתה לקחת עוד קצת ציוד לעצמו והקפיץ אותי לנתיב העשרה, יישוב בעוטף עזה.
הגענו בסוף לפני כולם.
המון אנשים הוציאו גימלים, המון אנשים הוקפצו.
עשו לנו תדרוך מבאס, נראה לי שמצפים מאיתנו ליותר מדי.
תמיד היה בי צד שהצטער על כך שאני לא קרבי, שאינני תורם למדינה בתחום הזה.
אבל אחרי חמש שנים של ישיבה מול מסך מחשב, אני באמת לא חושב שהתרומה שלי בתחום מאוד אפקטיבית. את אף אחד לא באמת עניין לראות עם פגעתי במשהו באימון (ולא ממש פגעתי, בקושי הצלחתי לתפעל את הנשק). יש לי בעיות של מוטוריקה, ובעיות של פיזור נפש. המוטיבציה שלי שהולכת ודועכת אינה מספיקה לאור חוסר הניסיון שלי.
מקווה שכישורי לא ייאלצו לעמוד במבחן המציאות…
מצד שני, יש לי עכשיו שבוע חופש, משמרות קלות, נוף יפה, מזג אוויר סביר ואנשים טובים.
אה, ויש מחשב נייד בעמדת השמירה, שווה!