מדע להמונים

בגדול אני רואה את התופעה שנקראת "אם תרצו" באופן שלילי ביותר, הם עושים ניצול ציני באנשים שמחפשים ערכים. הם עושים מניפולציות, תעמולה ותעלולים רטוריים באופן שאין לו מתחרה – וזה עובד, אנשים כבר מדקלמים את הססמאות שלהם. "אם תרצו" גם אוהבים להאשים ארגונים אחרים ברעות החולות שלהם עצמם, וזה עובד להם, כי הם מתעסקים באסטרטגיה, בעוד ארגונים אחרים מתעסקים בעשיה. טעות היא לחשוב שניתן להביס אותם בתחום המומחיות שלהם, ואבוי לנו אם הארגונים שפועלים למען טובת הכלל ינסו אף הם להקים גוף שמתמקד באסטרטגיה שיווקית. אז כן, המצב נראה עגום עבור כוחות הטוב.
אבל לאחרונה קרה מקרה שדווקא שימח אותי: הדרך הפשוטה ביותר להעביר אותי לצד של אם תרצו, היא לעשות משהו מרגיז יותר.

כאן בנק לאומי נכנסים לתמונה עם הקמפיין הנפלא שלהם – שני מיליון סיבות טובות.
למה להעביר מיליון שקלים לפרסום, כאשר אפשר להעביר אותם לעמותות נזקקות, ולהרוג שתי ציפורים במכה? גם לתרום לחברה וגם לזכות לפרסום חיובי? ומה לעזאזל רע בזה?
אז ככה:
לתת כסף לעמותות נזקקות זה טוב. אפילו כשזה למטרות פרסום.
לברר באילו עמותות אנשים תומכים ולקבוע על פי זה, כאן יש בעייתיות מסוימת – הצורך של עמותה לא נקבע על פי הפופלאריות שלה, אך בסופו של דבר, זהו מדד לגיטימי.
לעשות פרסום אינטרנטי מאסיבי, או בלשון העם "ספאם" – גורם לי לא לחבב אתכם
לגרום לעמותות לפרסם אתכם ולריב על הפרורים שאתם זורקים לעברם, זה כבר מעשה מרושע והופף אתכם לאויבים שלי.
לגרום לחברים שלי לשלוח לי תחנונים מסכנים שאצביע למענם או למען העמותה שלהם, ועוד על בסיס יומי – כאן הצלחתם לעלות לטפס אפילו מעל "אם תרצו" בין כוחות הרשע.
העובדה שאתם מריצים את הקמפיין הזה פעם שניה, מורידה כל ספק שאולי היה יכול להווצר אודות תום לב, או חוסר מודעות לביקורות העולות כנגדו.

אם תרצו ניצלו פה הזדמנות נהדרת. בואו נעשה לארגון את מה שהארגון מנסה לעשות לנו. כסף, תודה לאל, לא חסר להם, אבל קצת תעמולה חיובית, ואם כבר שתהיה חינמית היא תמיד ברוכה. התהליך פשוט: הרשמה לתחרות, העסקת הפעילים בהשגת ניקוד גבוה לתנועה, והשאר כבר יעשה מעצמו, להפסיד מזה הם לא ממש יכולים.
לא ראיתי את הנתון, אבל אני מבין ש"אם תרצו" הגיעו לאחד המקומות המכובדים בתחרות.
עכשיו לאומי היו בבעיה: הם לא רוצים לתת את הפרס ל"אם תרצו".
הרעיון בתחרות פופולאריות, הוא שיזכו גופים שפופולארי לתרום להם. אפילו המצביעים של "אם תרצו" לא חושבים שזה גוף נזקק במיוחד.
אבל מבחינת הוגנות, אחרי שאישרתם גוף לתחרות, ואמרתם שנותנים לפייסבוק לקבוע, אפילו אם זוכה מפלגה של הקו קלוקס קלאן, לא ניתן להוריד את ההשתתפות שלה מבלי לומר – בניגוד להצהרה שלנו שהפופולאריות קובעת מי זוכה, רק אנחנו קובעים, כי הפופולאריות היחידה שמעניינת אותנו היא שלנו.
ולכן הם ביטלו את התחרות כולה.

אם תרצו חוגגת!
עכשיו הם יכולים לטעון בחדוות נצחון: ארגוני השמאל עשו את זה שוב, אם הם היו מקבלים את זה שאנחנו תנועת מרכז א-פוליטית ומניחים לנו לנפשינו, 60 ארגונים היו מקבלים עכשיו תקציב שאבד. הכל בגלל שהם מקנאים שאנחנו פופולאריים והם לא (מה שנכון, התמחות בתעמולה כבר ציינתי?) לא לחינם אנחנו טוענים שצריך להוציא את כל ארגוני השמאל הנלוזים מחוץ לחוק. שמאל זה רע – אויב השמאל הוא טוב.
ולאומי? נאלצים להסכים בשתיקה, מאחר ולהטיל את האשמה על ארגוני שמאל הרבה יותר נח להם מאשר להטיל את האשמה על תאוות הבצע שלהם.

התגובה הרשמית של בנק לאומי
הכתבה הכי נייטראלית שמצאתי בנושא

האם החברה הגדולה ביותר בעולם החיפוש באינטרנט – מונעת מציאת אתרים בעלי תוכן מיני, ומעלימה אותם מתוצאות החיפוש?

ממשלות ישראל, לא משנה מי בשלטון, מתמחות בלמצוא אשמים לאימפוטנטיות שלהן.
נראה שהמאמץ בנושא גדול בהרבה מהמאמץ להביא שינוי אמיתי.
זה לא באמת מפתיע, כל אחד יודע שלעשות דברים זה קשה, בעוד שלהאשים אחרים זה קל.

התופעה האחרונה היא ועדת החקירה כנגד ארגונים שפועלים למען זכויות אלו שאינם יהודים, והאם ראוי לקרוא להם בני אדם היא שאלה בדיון.
טענה א: הארגונים האלו הם בוגדים שפועלים במטרה להשמיד את ישראל מבפנים.
טענה ב: וועדת החקירה נועדה להשניא את השמאל ולהציג אותם כבוגדים.
אני חושב שזו הערכה לא רעה לקולות המוצגים בנושא. כמובן שאפשר להרחיב עוד הרבה, אבל לא מבלי להשמיע טענות שכולנו שמענו מספיק.

תופעה מעט מעניינת שפוקדת את העניין – שני צדדי המפה הפוליטית כבר החליטו מה הולכת להיות התוצאה.
הימין מדבר על סגירת הארגונים הבוגדים, שהוכחת פשעיהם היא רק עניין של זמן.
השמאל מדבר על וועדה מכורה מראש שמהווה עוד צעד בקריסת הדמוקרטיה.

ואני דווקא חושב שהוועדה תצא ללא תוצאות של ממש.
ואז מה?
הימין יחזור בו ויתנצל על ההאשמות המסוכנות** שביצע כנגד אותם ארגונים?
השמאל יחזור בו ויתנצל בהאשמת הועדה כמכורה מראש?
כנראה שלא, כל אחד ימצא סיבות להתבצר בעמדותיו.

בסופו של דבר, כנראה שתוצאה כזו או אחרת של הוועדה לא תביא לשום שינוי של המציאות. בכל מקרה אנו נמצאים בצומת שבו השנאה בין הייצוגים השונים הולכת וגוברת והקרקע שעליה אנו עומדים הולכת ומתערערת.

אנקדוטה על דמוקרטיה:
הופתעתי לשלילה לגלות שפחות ממחצית חברי הכנסת השתתפו בהחלטה הזו, שתפסה כה הרבה כותרות.
בדיקה סטטיסטית מהירה באתר הכנסת מגלה שח"כ ממוצע משתתף ב22% מההצבעות.
כלומר בהצבעה ממוצעת משתתפים חמישית מהח"כים, ובהצבעה הזו השתתפו כפול מהממוצע
(אבל אין בריחה מהסטטיסטיקה, ומתגלה שבהצבעות אחרות משתתפים ח"כים ספורים בלבד)
אם מתחשבים באחוזי הצבעה, אז הצעת חוק ממוצעת מייצגת פחות משמינית מהאוכלוסיה.

אעניק אות כבוד לנסים זאב שמצליח להגיע ל83% מההצבעות! בכך באופן מעשי הקול שלו משפיע פי 4 מהח"כ הממוצע (ואין עוד ח"כ שמתקרב אליו)

לסיום, אני מעריך שההתנסחות שלי מגלה שאני מזדהה עם הצד השמאלי של המפה.
לכן גם אומר מה לדעתי נציגי השמאל בכנסת צריכים לעשות:
פשוט מאוד, צריכים להעלות הצעה לחקור את ארגוני הימין הקצוני ולוודא שאין להם מקורות אנטי דמוקרטיים או פסולים אחרים.
אני רוצה לדעת אם אותם הח"כים שאומרים כי אין פסול בוועדת החקירה על השמאל, יצביעו גם בעד וועדת חקירה על הימין.
ההגיון שלי אומר שכן, האינטואיציה שלי אומרת שלא, הדרך הנכונה להכריע בסוגיה היא על ידי ניסוי פשוט.
אם במקרה אני טועה ובאמת תעבור הקריאה לחקור את מפלגות הימין, אז לא נורא, הרי אם אין בהן שום דבר פסול אז אין להן ממה לחשוש, נכון?

* השתמשתי במושגים שעל מנת לשמש בדיון דרושה הגדרה טובה שלהם שאינה נובעת מהשיח הציבורי, בפוסט הבא שלי אשתדל לתת מענה למה היא ההגדרה שלי עבור אותם מושגים בעיתיים.
** נכון להיום, העונש על בגידה הוא הוצאה להורג, תהליך שנוצל שלא בצדק בעבר, ואולי נזכה לראות אותו מוצא לפועל בשנית.

הכתבה הבאה היא כתבה שמרגישה לי חד צדדית ולא הייתי מעלה אותה לבלוג אלמלא העובדה המפתיעה שהיא הוסרה מהאתר של הארץ
קישור: מקור
קישור: זכרון מטמון

תוכן הכתבה:
פרשת ענת קם מעוררת תחושה קשה שרשויות אכיפת החוק המעורבות בה – מחלקת ביטחון מידע בצה"ל (מחב"ם), השב"כ, משטרת ישראל והפרקליטות – יודעים להכביד ידם על חלשים, ועוצמים עין מחשדות דומים שמבצעים בכירים. זו תסמונת הש.ג: רודפים ומחמירים עם החלשים, ומקלים ראש במעשי החזקים.

ענת קם עברה עבירות בהוציאה מסמכים סודיים רבים ללא רשות ומסרה אותם לידי מי שלא מוסמך להחזיק בהם. על כך היא ראויה להיענש. אך כלום ראוי להאשימה בעבירות כה קשות כמו ריגול חמור מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה שהעונש המרבי עליהן הוא עשרים שנות מאסר?

לפי הגיון הרשויות, המעשים המיוחסים לקם חמורים בדיוק כמו העבירות שבעטיין נדונו לתקופות מאסר המרגל מרכוס קלינגברג שהסגיר את סודות המכון הביולוגי לברית המועצות, נחום מנבר שמכר חומרים לתכנית הנשק הכימי של איראן ומרדכי ואנונו שסיפר לעיתונאי בריטי את הסוד הכמוס ביותר של ישראל: כמה פצצות גרעין יש בידי ישראל. וכל זאת בשעה שאותן רשויות מקילות ראש במקרים דומים של חשדות לעבירות חמורות יותר מצד קצינים בכירים ובעלי תפקידים חשובים. הנה רשימה חלקית של יחס האיפה ואיפה מצד מערכת הביטחון והפרקליטות.

כשסגן ראש המוסד מעביר מידע לעיתונאי, היחס שונה

נ' סגן ראש המוסד נחשד באחרונה כי הוא נפגש עם עיתונאי ומסר לו מידע סודי. מעשיו של נ' נתגלו בתום חקירה של חוליית מעקב של השב"כ שתעדה את פגישותיו וצותתה לטלפונים שלו, בהוראה ישירה של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, לבקשת ראש המוסד מאיר דגן. דגן הזהיר את סגנו כי אם לא יתפטר הוא יפטרו, אך לא העביר את החקירה למשטרה או לפרקליטות והסתפק בסילוקו של נ' מהתפקיד.

לפני חמש שנים התלוננו ראש המוסד לשעבר צבי זמיר ושני קצינים בכירים באמ"ן נגד ראש אמ"ן לשעבר אלי זעירא כי הדליף בשיטתיות במשך שנים סודות מדינה ובהם שמו של סוכן בכיר של המוסד שמסר לישראל את ההתראה על מלחמת יום הכיפורים. שלוש שנים שכבה התלונה אצל היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז כאבן שאין לה הופכין. רק אז הועברה לחקירת המשטרה. לקח לה שנתיים לחקור בפרשה בלי שאיש נעצר והתיק שוב חזר ונמצא עתה בידי היועץ המשפטי. וכל זאת כשמדובר בהדלפת מידע שהביא בסופו של דבר לרצח של הסוכן, ד"ר אשרף מרוואן, בלונדון ככל הנראה בידי סוכנים של המודיעין המצרי. ולמרות חומרת החשדות, עדיין לא ננקטו שום צעדים כלפי אלוף זעירא.

האיפול התקשורתי – שבירת כל שיאי האבסורד

אך זו לא הבעיה היחידה בפרשה זו. הבעיה האחרת, לא פחות חמורה, היא האיפול המוחלט שהוטל עליה. האחראית לכך הפעם לא היתה הצנזורה הצבאית. זה קרה בגלל שני שופטים – עינת רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, שהוציאה צו אסור פרסום גורף, והשופט זאב המר שהותיר אותו על כנו עד היום (חמישי). פרסום ולו פרט הזעיר ביותר מהפרשה היה גורם למפרסם לעבור על החוק ולהסתכן בהאשמה של בזיון בית המשפט. גם אם היתה הצדקה להוצאת הצו, מטעמי חקירה, לא היה צורך להותירו על כנו זמן כה רב, בוודאי שלא בשבועיים האחרונים כאשר נשברו כל שיאי האבסורד. כלי תקשורת ובלוגרים בעולם דיווחו בהרחבה על המקרה. רק התקשורת הישראלית הממוסדת – עיתונים יומיים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה – נותרו שותקים.

אני ותיק קרבות במאבקים המשפטיים נגד מערכת הביטחון, המשטרה והפרקליטות להסרת צווי איסור פרסום. מאן דהוא חשוד בעבירות ביטחוניות, נעצר, מוגש נגדו כתב אשום והוא עומד לדין. תמיד, אך תמיד, ממהרים מערכת הביטחון והפרקליטות לדרוש מבית המשפט להוציא צו איסור גורף בפרשה. הנימוקים שלהם תמיד דומים. כל פרסום יפגע בחקירה, הם טוענים. אחר כך, כשהחקירה מסתיימת, הם שולפים נימוק חדש: פגיעה בביטחון המדינה.

עבור אותם "שומרי החותם" של ביטחון המדינה, כל מקרה, גם השולי והזניח ביותר, מהווה סכנה קיומית לביטחון המדינה. כשזה נוגע לביטחון המדינה, הם מתקשים להבחין בין עיקר לתפל. הם יורים בתותחים נגד זבובים. עד שבאה המציאות וטופחת על פניהם. וחוזר חלילה. הם מזכירים לי את מה שנאמר על בית בורבון, שלא למדו דבר ולא שכחו דבר.

מדוע השופטים לא מפעילים שיקול דעת?

אך מה שמדאיג עוד יותר היא התגובה הפבלובית של מרבית השופטים בישראל. את זה שהשב"כ, המחב"ם או המשטרה רוצים להסתיר, לחקור להעניש וגם לנקום – כן כן יצר הנקמה הוא בלתי נפרד מהווייתם – אפשר עוד להבין. ככלת הכול זה המנדט שהפקידה בידיהם המדינה. אך העובדה שמרבית השופטים מוכנים להיענות לכל בקשה שלהם, בלי הרהור, בלי פקפוק, בלי שמץ של ספקנות, צריכה להדאיג כל שוחר חופש וכל מי שמאמין בעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר.

בכך הם גורמים לנזק חמור לדימויה של ישראל בדעת הקהל הנאורה בעולם, במדינות הדמוקרטיות, שאליהן מבקשת ישראל להידמות ולהשתייך. היא מציגה אותה כמדינה חשוכה, הפוגעת בחופש הביטוי ומתנכלת לחופש העיתונות. אפילו הצנזורית הראשית אלוף משנה סימה ואקנין-גיל התבטאה ברוח זו.

מהפרשה הזו עולה מסר חשוב ליועץ המשפטי יהודה ויינשטיין, לפרקליט המדינה משה לדור, למשנה לפרקליט שי ניצן, לפרקליטה הדס פורר המטפלת בתיק ולאחרים. עליהם לחשוב גם על הנזק שנגרם לשמה הטוב (שמתכרסם גם כך מיום ליום) של ישראל כשהם שוקלים שיקולים של ביטחון המדינה. גם דימוי ושם טוב תורמים לביטחונה ושגשוגה של ישראל לא פחות מהשב"כ או המחב"ם.

ואולי מעז יצא מתוק ומישהו במערכת המשפט יבין את חוכמת חז"ל על "גזירה שהצבור אינו יכול לעמוד בה", וישקול בעתיד את עמדתו כשיידרש לבחון ולאזן בין סוגיות של חופש העיתונות, חופש הפרסום וחופש הביטוי מול נושאים שעניינם ביטחון המדינה בין אם אמיתי או מדומה.

ענת קם – כל הכתבות