שתי שאלות שלא קל לי לענות עליהן הן:
האם להשאר בארץ?
האם להשאר יהודי?

93D80207-1835-43FF-B826-0740ED6D2B34.jpg

השאלות הללו כמובן קשורות קשר הדוק אחת בשניה.

אתחיל בשאלה השניה, למעשה רק לא מזמן גיליתי שזו שאלה לדיון, גיליתי שאפשר לאבד את יהדותך. התהליך מבוצע על ידי החלפת אמונה, כאשר ניתן למשל להתנצר ואז להצהיר על חוסר אמונה בישו וזהו – אתה חסר דת. אולי זה מעט מורכב, אבל עברנו את פרעה ונעבור גם את זה (וזה בטח יותר פשוט מלהתיהד)
אני לא חי אורח חיים דתי. אני אוכל כל מה שטעים, גם בפסח וגם בכיפור, אני שוכח את יום השבת לקדשו ובאופן כללי אני מעדיף את צו הלב וצו השכל על פני צו התורה בכל זמן שהוא.
אז למה לי יהדות? מה היא נותנת?
היא נותנת שייכות. אני נמצא בקבוצה של אנשים שכמוני הם יהודים חילונים בעלי היסטוריה ותרבות משותפים ברמה זו או אחרת.
היא נותנת הטבות במדינה בה אני חי, למשל אם אוותר על יהדותי, לא אוכל להנשא בארץ.
אבל למעשה, נראה לי שהסיבה העיקרית בשבילי היא שהתרגלתי, גדלתי לתוכה ובלעדיה ארגיש לא טבעי, ערום.
אבל האם זו סיבה מספקת? ואם אחליט לעזוב את הארץ, לא עדיף לעזוב גם את יהדותי? אוכל לחסוך לילדי את השיוך הזה, אנחנו כעם מתלוננים שהעולם שונא אותנו, אז איך זה שאין תופעה המונית או לפחות בולטת לעין של יהודים שמבטלים את דתם?

וחזרה לשאלה הראשונה, בהנחה שהיתה לי אלטרנטיבה ראלית, למה להשאר בארץ?
כולם אוכלים אחד את השני, כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה קבוצות שלא מסתדרות בינהן. והשמש הזו שרק מחממת את האווירה.
ההסברים הלוגיים הם: כאן המשפחה שלי שאיני רוצה לעזוב, כאן אני מוגן כיהודי (נתון לוויכוח), וכאן אני מכיר את השפה והתרבות.
ההסבר התחושתי הוא שכמה שאני מטייל בעולם, פלאי תבל לא משתווים לפלאי הארץ בעיני. וגם כשאני נמצא במקומות נפלאים, אני לא מרגיש שייך.
גם אם אחיה בארץ וגם אם אחיה בחו”ל, אעבור מצבים שארגיש שאני לא מרוצה מהמצב. אבל אני חושב שבארץ התחושה הרעה מלווה במוטיבציה להלחם על שינוי ותקווה לעתיד אחר, בעוד בחו”ל אני די אקבל את הדברים כמו שהם. השלמה לא בהכרח עדיפה, כי תהיה חסרה לי התבערה הפנימית הזו בחיים. יתכן שהיתרונות של חיים בחו”ל עולים על החסרונות, אבל בלי ספק, האמונה ש”אין לי ארץ אחרת” נותנת משהו.

אין לי תשובות הפעם

Please follow and like us:
error